קיבלתי עצור.
המכירים אותי יודעים שאני אוהבת חיים פעילים, עצמאיים, מלאים בעשייה, בנתינה בכל התחומים בחיים שלי : משפחה, ילדים, חברים, המשפחות המדהימות שאני מלווה וכן גם זמן שלי לעצמי.
הימים שלי מתוכננים היטב.
לפני שבועיים נסעתי לבקר את אח שלי, כמובן שהכל היה מתוכנן לפרטי פרטים.
ואז, בערב הראשון לשהותי שם, נפלתי.
בית חולים, צילום, שבר בכף הרגל, גבס, קביים, כאבים. כל התוכניות התאדו להן בבת אחת.
חזרה לארץ, ואני בבית.
מוגבלת בניידות, מוגבלת בעצמאות, מוגבלת בנתינה.
מודה שבימים הראשונים היה לי קשה מאוד לקבל את המצב.
בעיקר את העובדה שאני שחלק משמעותי מחיי הינה היכולת להיות עבור אחרים, החלק הזה נפגע עכשיו.
ונוסף על כך – עכשיו אני זו שצריכה עזרה.
אפילו בדברים הקטנים (לקחת את כוס הקפה מהמטבח לשולחן – כמה מובן מאליו זה היה עד לפני דקה).
אז מה עושים עכשיו?
תוכניות למול מציאות..
מתכננים מחדש.
הבנתי את המגבלות הזמניות שלי.
עשיתי התאמות בכל התחומים בחיי כך שאוכל להיות בעשייה אך בצורה קצת אחרת (למשל – מפגש זום במקום פרונטלי, איזה מזל שהקורונה הכירה לנו את הזום..).
ולמדתי להיעזר – במשפחה, בילדים בחברים.
ובשבילי זה שיעור ענק.
מותר גם לי לקבל עזרה, להסתייע, לסמוך, להיות עטופה.
כל שצריכה הוא לבקש ולאפשר.
קיבלתי עצור, אך זה בעצם לימוד גדול.