האינסטינקט הראשוני שלי כמו של רבים אחרים היה לעזור לו לצאת מזה, להיות שם בשבילו, לתת את כל כולי לדבר. ניסיתי למנוע ממנו את השימוש, עמדתי כמו חוצץ בינו לבין ההתמכרות שלו, עקבתי אחרי כל צעד שלו . חיפשתי פתרונות שיסייעו לו להיגמל, צעדתי לצידו בכל שלב בתהליך,
ובעיקר הסתרתי, הסתתרתי, התכחשתי ויותר מכך, התביישתי.

​כל ניסיון שלי לעזור לו, עלה בתוהו, ובכל פעם נוכחתי לגלות שמה שאני חושבת שנכון לו, רחוק מלהיות נכון במבחן התוצאה.
לא רק שההתמכרות לא נעלמה כפי שבאה, אלא גם מצאתי את עצמי חיה אך לא את חיי, הפכתי אובססיבית למצב שפקד את בני המשפחה כולה. ממוקדת מטרה – לנצח את הדבר הזה.
נכשלתי.
היו ניסיונות מצדי לקבל עזרה אך הרגשתי שהמענה אותו קיבלתי לא היה ממוקד במה שאני צריכה, הרגשתי שאיני מובנת, לפעמים אפילו תחת ביקורת ושיפוט. אז החלטתי להמשיך להתמודד לבד. שנים של ניסוי וטעייה.

​בנקודה מסוימת, אחרי שנים רבות, חשבתי שאם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, הייתי מתנהלת אחרת, מרגישה אחרת.
חשבתי כמה הייתי שמחה אם הייתה דמות מקצועית שתלווה, תנחה, תחזק אך יותר מהכל תהיה שם לצידי אל מול הקושי והטלטלה הגדולה אותה חווינו כמשפחה.

אך לצערי, מצאתי שהמערכת חסרה את החלק המשמעותי הזה,

בני משפחתו של המכור מוצאים את עצמם

בעין הסערה ועם זאת לרוב הם נותרים מחוץ לתהליך,

הם אינם נתפסים כמי שזקוקים לעזרה,

לפעמים גם לא בעיני עצמם. יש מענים, אך לא מענה שהיה נכון עבורי.

זה מה שהוביל אותי להחלטה להיות שם עבור בני המשפחות,

כדי להראות להם שיש דרך, להעניק להם כלים איתם יוכלו

להתמודד וליצור סיכוי לשינוי תוך שהם שומרים על עצמם בתוך הדבר. 

שלכם,
יעל