באמת?
משפט משיר, בתרגום חופשי שלי.
מאוד מתחברת אליו, ועם זאת האם עדיף?
בכל מערכת יחסים בחיים ,
עם אנשים אחרים (בני/ בנות זוג, עם ההורים, הילדים, חברים וכו׳)
וגם עם עצמנו,
יש רגשות, תחושות, מחשבות, לאו דווקא בסדר הזה.
וכשאנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש את הדברים המופלאים שמביאה איתה אותה מערכת היחסים, בו זמנית אנחנו גם פותחים פתח לתחושות מסוג אחר. אלה שאנחנו פחות אוהבים ורוצים להרגיש.
במקום שבו פותחים, בוטחים, מרגישים - הסיכון לפגיעות עולה.
ואז נשאלת השאלה, האם לפתוח או לשמור?
ואיך אעשה כך שלא אפגע?
חלק לא קטן מהאנשים שאני מלווה בחיי האישיים והמקצועיים, בוחרים לשמור.
המשמעות של לשמור היא בעצם לא לאפשר לעצמם להרגיש.
מייצרים ריחוק רגשי.
לעיתים נתק מוחלט.
זה בעצם מנגנון, לעיתים אוטומטי ולא נשלט.
שמגיע מתוך הפחד להיפגע ומטרתו להגן עלינו.
השאלה היא לצד ההגנה שמספק הנתק הזה במקום בו אנחנו מבקשים לשמור עלינו, מה המחיר שאנחנו משלמים?
למדתי שאי אפשר ״לנתק״ רגש רק במקום אחד.
אם עושה זאת במקום ספציפי כנראה שעושה זאת ביתר המקומות.
וזה משפיע על ההוויה, החוויה.
על היכולת להרגיש, לחוות, להיות נוכח.
גם אני, עם כל המודעות שיש לי על עצמי,
אני שחיה ומתמידה בהתפתחות, בלמידה, בהתקדמות,
הבנתי לאחרונה שגם אני שומרת, שגם לי יש מקומות בהם אני עוטפת את עצמי במנגנון ריחוק.
גם אני מפחדת להיפגע.
חשבתי לי שיש הרבה מקומות בחיים שלי שאני אול אין, ומקומות ששומרת מרחק.
מלא שומרי ראש פרטיים יש לי בתוכי.
ולמרות הידיעה הרציונלית וההבנה שלא באמת יש הפרדה,
עדיין רציתי להאמין שיש, שאני מצליחה.
ואז זה קרה,
במקום בו הקפדתי לשמור מרחק כדי לשמור עליי,
היה רגע אחד שאפשרתי לעצמי לרגע להוריד מגננות ושומרי ראש,
רגע אחד בו החלטתי להיות נוכחת, עד הסוף.
לאפשר לי לפתוח, לבטוח, להרגיש.
יחד עם הידיעה שהפגיעות שלי עולה.
וזה היה מופלא, מרגש , מחייה.
הייתי נוכחת.
ולצד עוצמת הרגש המופלאה הזו, הגיח אחר כך רגע צובט, כואב.
גם הוא הגיע בעוצמה מטורפת.
חשבתי לי, האם זה היה כדאי?
האם הרגע ההוא שהזכיר והביא לידי ביטוי את שיש בתוכי, היה שווה את מה שבא אחר כך?
ואחרי שאפשרתי לכאב להיות.
ומתוך הכאב אפילו למדתי משהו קטן עבורי.
הבנתי שכן, זה שווה.
ועוד חשבתי לי שאיזו מתנה זו,
התזכורת הזו שקיבלתי, ההבנה שיש בתוכי את זה,
שאני יודעת ויכולה להרגיש בעוצמות גבוהות.
כמה כיף ומרגש זה עבורי.
אני מרגישה = אני חייה.
אני נושמת,
אני קיימת,
אני פה.
אז אם תשאלו אותי,
עדיף לכאוב מלא להרגיש בגלל.
כי בלי הרגש, מי אני בעצם?
וגם כשאני כואבת, בדיוק כמו כשאני מתרגשת..
אני מרגישה, ואני נוכחת..
ואני מודה